יש שפע בעולם הזה.
השפע יורד כל הזמן.
וכמו באינסטלציה, כשיש משהו שחוסם את הצינור, משהו תקוע, השפע מנוע מלרדת. אז כמובן שיש דברים שאנחנו לא מבינים בהם דבר וחצי דבר, משפטי הנשמות, תיקונים וכו', ובמיוחד בכל מה שקשור לזיווגים.
אבל, וזה אבל גדול, אני מאמינה שאנו צריכים בעולם הזה לחיות כשאנו אוחזים בשתי הקצוות:
מצד אחד להאמין כאילו אין השתדלות.
ולהשתדל כאילו אין השגחה.
זאת אומרת להשאיר לרבונו של עולם את העבודה שלו ובו בעת לעשות ככל יכולתנו בעבודה שלנו.

ופה נכנס האימון.
פתיחת צינורות השפע מהצד שלנו. לוודא שיש צינור פתוח שמוכן לקבל את הטוב שרק רוצה לבוא.
ומה עם החלק של הבחורים בסיפור? איך זה מסתדר אם רק צד אחד עושה עבודה? כולם עושים עבודה. תמיד. לא רק באימון וכו. העבודה נעשית בין אם אנו בוחרים בכך ובין אם לא.
באימון אנחנו לוקחים מאה אחוז אחריות על החמישים אחוז אחריות שלנו בעסק.

ועכשיו לגבי החסימות – הם יכולים להיות בכל מקום בדרך. יכולים לשבת בעברנו הרחוק. יכולים להיות פחדים מהעתיד. תפיסות עולם לגבי נישואין, לגבי גברים, לגבי קשר, או עלי.
זה יכול להיות משפט שיושב שם עמוק מאחור, או פחד עמוק שאנחנו אפילו לא מודעים אליו שתוקע אותנו.
הרעיון באימון, זה 'לעלות' עליו, להודות לו על כך שהוא 'שירת אותנו עד היום' ולשחרר אותו. כי כיום הוא כבר פחות רלוונטי לנו ומשם הדרך פתוחה לזמן שפע.
נשמע קסם?
זה לא.
זה דורש כנות, עבודה פנימית, עבודה תכל'ס בשטח, תפילה – והרבה אמונה.